מוטיבציה: איך נגרום להם לעשות בלי שנצטרך לבקש 100 פעמים?

מוטיבציה: איך נגרום להם לעשות בלי שנצטרך לבקש 100 פעמים?

ילדים כמעט גדולים

עדי הרפז

איך קורה שלבצע את המשימות הלימודיות שלהם זה סיוט מתמשך, אבל עם לרבוץ שעות מול הפורטנייט אין להם שום בעיה? למה בגן הם מרימים ומסדרים אחריהם, אבל בבית הם לא מוכנים לעשות כלום... ובעיקר – למה כל פעולה, אפילו הקטנה ביותר, דורשת את ההתערבות והדחיפה האקטיבית שלנו? הנה אימון ששווה לגייס כוחות ולקרוא

הכל מתחיל בהתחלה, אם תסתכלו על התינוק הקטן בשנות החיים הראשונות תגלו ייצור סקרן, חקרן ומלא מוטיבציה פנימית, טבעית. כל דבר מעניין אותו ובכל משימה יש לו רצון ענק לקחת חלק: מסחיבת קניות ועד סידור משחקים, מעריכת שולחן ועד למיון כביסה, הכל הולך. אם יש לכם ילדים גדולים וקטנים בבית, שימו לב שכשהגדולים יושבים (ומחמיצים פנים) מול הלימודים שלהם, הקטנים דווקא ישמחו כשתתנו להם "חוברת עבודה" כדי שגם הם יוכלו להתנסות בחוויית הלמידה. עדיין בא להם.

איפשהו עם חלוף הזמן העניינים משתבשים, אותם ילדים שרצו מאוד לעשות כבר לא רוצים. אותם ילדים שגם כשלא ביקשנו זינקו מהספה לקראתנו כדי לעזור ולעשות הופכים להיות כאלה שבלי שאנחנו נדחוף לא עושים דבר בעצמם.

ואז אנחנו מתחילים לשלוף את כל הלהטוטים הקיימים בספר (ולא בספר הנכון): משחדים, מציעים פרסים, מנסים בסבלנות ואז בחוסר סבלנות, עושים בשבילם, מתחננים, מבקשים שוב, ולבסוף כשאנחנו מרגישים שכלום לא מזיז אותם ולא גורם להם לעשות משהו בעצמם אנחנו גם מאיימים בעונשים, ולפעמים מיישמים אותם, לפעמים לא. כך או אחרת, אין מוטיבציה פנימית אבל בהחלט יש הורים וילדים מותשים ומערכת יחסים טעונה סביב מה שלפחות במשאלת הלב אמור להיות פעולות חיים בסיסיות שכל ילד יכול ואמור לעשות בלי התערבות ההורים. אבל איך מגיעים לנקודה הזו?

שימו לב: אלו שיעורי הבית שלהם

המקום הנפיץ ביותר שקשור להיעדר המוטיבציה וסביבו יש הכי הרבה מחלוקות וחיכוכים הם שיעורי הבית של הילדים. הורים רוצים לעזור לילדים לרצות, אבל בפועל גורמים להם לאבד את אהבת הלמידה ואת הרצון לקחת אחריות על מה שמלכתחילה שייך להם (שיעורי הבית הם שלהם). רוצים לעזור לילדים? עודדו אותם לעשות בעצמם, הציעו להם עזרה (אך אל תכפו את עצמכם עליהם) אמרו מילה טובה על כל שיתוף פעולה ואפשרו להם (ללא חשש מצדכם) לחוות גם את המחיר של הבחירה לא לעשות את השיעורים.

לחוש את ההצלחה

הפרס הכי טוב ומשמעותי בעבור הילדים הוא ההתנסות ותחושת ההצלחה, התחושה הטובה הזאת שכולנו מכירים אחרי שהשלמנו משימה גדולה (או קטנה). אל תתמקדו בתוצאות מושלמות, זה לא מעניין. תוצאות טובות מגיעות כשילדים חווים את עצמם כטובים מספיק בדרך. תעודדו אותם על כל כוונה, כל ניסיון נחשב, חדדו את החושים שלכם וחפשו את התכונות הטובות שלהם, אלו שנמצאות בתוכם וידליקו בהם את הניצוץ של המוטיבציה.

לילד יש קוצים בישבן? הוא בדרך כלל לא יושב ברצף על השיעורים אבל היום הוא ממש ניסה? אולי בכה? היה לו קשה ובלתי נסבל אבל הוא עשה? אפילו רק חלק? במקום לתת לו בראש ולומר לו שהוא "סתם עשה סיפור וחבל" תאמרו לו שאתם גאים בו על המאמץ, ושאתם יודעים שהיה לו קשה, אבל הוא התמודד יפה (בכי הוא גם התמודדות) ושאתם גאים שיש לכם ילד שיודע לעשות ולהתאמץ גם איפה שקשה לו. זה בדיוק מה שידליק אצלו את המוטיבציה הפנימית לעשות את זה שוב מחר. ילדים לא צריכים פרסים, הם צריכים להרגיש שהם יכולים, וזה פרס ששייך להם ויישאר איתם לחיים שלמים. אולי זה פרס שלוקח זמן להנחיל אבל הוא הכי שווה בעולם.


באנר אופטיקה לילדים - דסקטופ
באנר אופטיקה לילדים - מובייל