כעסים, תסכולים והתפרצויות זעם

כעסים, תסכולים והתפרצויות זעם

ניצני התבגרות

עדי הרפז

אם זאת היתה רק סצנה חולפת אז מילא, אבל הילדים המקסימים והמוצלחים שלנו יודעים פתאום לפתוח את הפה, להגיד דברים שלא תיארנו שנשמע מהם לצד עוד קולות, נהמות והשתוללויות - בקיצור חוג לדרמה. מה גורם לילדים "לאבד את זה"? איך אפשר לעזור להם לצאת מהמצב ועוד כמה טיפים חשובים.

אנחנו יודעים את זה, הם כבר לא ילדים קטנים! הגיל שלהם כבר מורכב משתי ספרות (!) הם בוגרים, חכמים מאוד ודורשים את העצמאות שלהם בכל דבר. 

לרוב, אנחנו זורמים, מאפשרים, אבל יש פעמים בהם אנחנו אומרים "לא" ומסמנים גבול (בכל זאת, הם אמנם גדולים, אבל עדיין ילדים), ואז… תוך שנייה זה קורה: הם מתפוצצים, כועסים, זועמים, טורקים את הדלת וטורחים לציין בפנינו כמה אנחנו ההורים הכי גרועים בעולם וכמה אנחנו לא מבינים אותם. מה קורה להם? איך יכול להיות שהם כל כך גדולים מצד אחד אבל מתפרצים כמו ילדים קטנים בחוסר היגיון מצד שני, ואיך לעזאזל אנחנו אמורים להגיב להתנהגות כל כך מעצבנת? 

איזה הורה רוצה לראות את הילד שלו כועס, עצוב או מתוסכל? אף אחד. היינו רוצים מאד שהם יחוו כמה שפחות כעס וכמה שיותר נחת ושמחה. רק מה הבעיה? החיים לא בדיוק עובדים בצורה הזאת. הם מורכבים מ"גם וגם", החיים "דופקים בדלת" של הילדים שלנו ממש כמו אצלנו: דברים קורים להם, יש ימים פחות מוצלחים, יש רגעים מבאסים, יש תסכולים, אכזבות וכעסים שמתפרצים.